בין המקדש לדהרמסלה נמצא מטבח הקהילה, שאלפי אנשים סועדים בו מדי יום. פעם אחר פעם נמלא האולם הגדול באנשים שנדחסים לאורך המחצלות הפרושׂות על הרצפה. ליושבים מחולקות חינם ארוחות צ’פאטי (chapati, לחם דק) ודאל (dal, נזיד עדשים). בסוף הארוחה נוטל כל סועד את צלחתו ומגיש אותה לשוטפי הכלים. כשחדר האוכל מתרוקן, נפתחות דלתותיו וההמון הממתין בחוץ זורם פנימה לארוחה הבאה. את האתר כולו מתחזקים מאמינים מתנדבים. הם מנקים את הדהרמסלה, קולפים בצל ותפוחי אדמה בכמויות עצומות, עמלים על הכנת המזון וממרקים את ההיכל. קשה להישאר אדיש נוכח הנמרצות של תנועותיהם, החיוניות והאחווה ששררה ביניהם.
מקדש הזהב הוא לא רק הקדוש ביותר לבני הדת הסיקהית, אלא גם אחד האתרים המפורסמים בהודו ואולי בעולם כולו. מפורסם כמעט כמו הטאג’ מאהל, אך בשונה ממנו הוא קטן, אינטימי כמעט, ויופיו אינו מתבטא במשחקי פרופורציה מדהימים בשיש, כי אם בשילוב שבין מתכת מוזהבת, מים ועושר של עיטורים. חלקים הנמוכים של קירות המקדש מעוטרים בפרחים ובעלי חיים, בסגנון המזכיר את זה של הטאג’. בעיצובו האדריכלי של המבנה ניכרות השפעות הינדיות ומוסלמיות. הכיפה, שעל פי הטענה מצופה ב-750 ק"ג של זהב טהור, מסמלת את פרח הלוטוס. הפרח הענוג, העולה מתוך מי המדמנה של השלולית, מסמל את טוהרה של הדת, גם בהינדואיזם ובבודהיזם, העולה מתוך מדמנת החיים. פרח הלוטוס של המקדש הזה הוא הפוך, היינו, פונה כלפי הקרקע, ולא כלפי השמים. אולי כדי לסמל את מעורבותם של הסיקהים בבעיות העולם הזה ובעיקר בבעיותיה של הודו. כמו בטאג’, המים משחקים תפקיד חשוב ברושם הכללי. המקדש בוקע מתוך המים ובו זמנית משתקף בהם ומכפיל את הדרו. "גורל האדם בידיו" ו"אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו" הן אמרות סיקהיות המביעות את אחריותו של הפרט על עצמו. למעשה, אחריותו של הפרט איננה אישית בלבד אלא ציבורית, והיא באה לידי ביטוי כלפי הקהאלסה (khalsa, קהילה) כולה; אל לו לפרט להיות לנטל חברתי, ועליו לסייע לשאר.
לפנינו עמדו גברים סיקהים, חלקם עשירם, חלקם פשוטי עם. הם ניצבו כשרק מכנסיהם הקצרים לגופם, מגירים מים ומסרקים את שערם. זה עתה יצאו מהמים. המים הקדושים: כמו אצל ההינדים, כמו אצל הנוצרים. גם אצל הסיקהים יש חשיבות גדולה לאקט של ההיטהרות. נערים ונערות סיקהים, המגיעים לגיל 14 ורוצים להפוך לחלק מה"קהלסה", הקהילה הסיקהית, עוברים טקס טבילה. חמישה חברי קהילה אומרים תפילות ומכינים תמיסה של סוכר ומים. הם מתיזים מהתמיסה על ראשיהם ועל עיניהם של החברים החדשים. כשבן הדת הסיקהית מבקר במקדש, הוא רוחץ בבריכה גדולה שנמצאת בחצר המקום. היטהרות וניקיון לפני הכניסה אל הרחם של המקדש.
רוב הסיקהים אמידים מאוד. הם מקפידים תמיד על הופעתם החיצונית ועל מראה בית העסק שלהם. לא יימצאו ביניהם מקבצי נדבות. נגע זה כאילו נותר נחלתם של ההינדואים והמוסלמים. הם גם אינם מפרידים בין חיי הרוח לחיי החומר. אין אנשי רוח המאוגדים במנזרים וממומנים על ידי הקהילה, ולא קיים אידיאל נזירי סגפני. הסיקהי המאמין מתרגל פרקטיקה רוחנית (תפילות ומדיטציה) במקביל לכלכלתו העצמית, פרנסת משפחתו ודאגה לכלל הקהילה.
הדת הסיקהית נולדה במאה החמש-עשרה, על רקע המתח שבין הינדואיזם לאיסלם. המייסד, הגורו נאנאק, ביקש לאחד את הטוב שבשני העולמות. הוא רצה להנחיל למוסלמים את העושר הרוחני והחוויתי הקיים בדת ההינדית ורצה לשחרר את ההינדים מריבוי האלים, מהעליות לרגל וממשטר הקאסטות. הוא קיבל את רעיון ה’סָמְסָרָה’ ההינדי – גלגל המיתות והלידות מחדש, אך גם את הרעיון המוסלמי של אל אחד כל יכול. בסופו של דבר, עולים הסיקהים לרגל, אם כי לאגמים ולא לנהרות ומקיימים ביניהם משטר קאסטות, גם אם איננו קשוח כמו ההינדי. הסיקהים נרדפו על ידי השליטים המוסלמים, עד שהגורו התשיעי במספר, גובינד סינג, התשיעי במספר, הפך אותם לקבוצה מיליטנטית והם נותרו כאלה עד היום, לוחמים קשוחים ובעלי מיומנות טכנית גבוהה. שיעורם של הסיקהים עצום בקרב קציני הצבא ההודי, כמו גם בין נהגים, החל מריקשה ועד מטוסי בואינג.
הגורו סינג נתן בהם סימנים, שיבדילו אותם וימנעו מהם לטשטש את זהותם: השיער, שאסור לגזוז לעולם, המסרק התקוע בתוך השיער המגולגל, החרב בגדלים שונים, החל מאורך של יותר ממטר והיא מסוגלת לשסף ראשים ועד לחרב הסמלית, שגודלה כגודל זרת והיא מוצמדת למסרק בשיער. צמיד האלומיניום, המשמש כיום בעיקר כפותחן בקבוקים והמכנסיים הקצרים, שיבטיחו מהירות תנועה בקרב. השמנת נחבצה לחמאה. ההתחככות עם השליטים העוינים חישלה אותם. בתהליך של ברירה טבעית שרדו החזקים והנחושים שבהם והעדה הפכה לאגרוף של פלדה. לא לחינם הם נושאים את שם המשפחה סינג, שמשמעו אריה.
הגבר הסיקהי הממוצע, הוא אחת התמונות שהרכבתי בדמיוני בתשבץ החלומות על המזרח הרחוק – אדם זקוף וגא, טורבאן על ראשו ואת לחייו מעטר זקן עבות. נתקלנו בהם לא אחת בטיולינו בהודו. נהגים סיקהים לא מעטים הובילו אותנו במשאיותיהם בדרכי המהמורות אשר בהימלאיה. רבים מהסיקהים נחשבים לסוחרים ממולחים. רבים אחרים, שגלו מפנג’אב לאחר החלוקה, פתחו מסעדות פנג’אביות ברחבי המדינה, עד שהמטבח הפנג’אבי הפך לשם נרדף למטבח ההודי. הסיקהים מגלים סולידאריות ואחריות הדדית. מקדשיהם, הגורדווארה שלהם, פתוחים למאמינים ובעצם גם לאורחים בני דתות אחרות, חינם אין כסף.
אחת הפעמים האינטנסיביות מבחינת החוויה הסיקית היתה הביקור באגם הֶמְקוּנד, שברכס הגָרוָול המיוער אשר בהימלאיה. האגם, הנמצא לא הרחק מהפירמידה המושלגת של נָנְדָה דֶווי, מהגבוהים שבהרי הודו, הוא מקום קדוש לסיקים. הם עולים אליו לרגל בהמוניהם וטובלים באדיקות במימיו הקפואים כמעט. מעניין, הדת נולדה בין הייתר על רקע ההתנגדות לעליה לרגל לנהרות הקדושים, אך במהלך השנים וההתחככות עם שכניהם ההינדים, שוככה ההתנגדות הגורפת, לעליה לרגל אל האגמים והמעיינות. שם, בעמק הפרחים הסמוך, או במעיינות החמים ליד מוקטינט (Muktinat), בבקעת פָּרוָוטי שבהימצ’אל פרדש., שם מתעקשים הצליינים הסיקיהים לבשל את מזונם במימי המעיינות החמים.
כיסינו את ראשינו כמקובל, הפקדנו את נעלינו, טבלנו את רגלינו בתעלת המים החצובה בשיש הלבן בכניסה למקדש והצטרפנו אל הזרם האנושי ששטף פנימה בנחישות אך בשקט. הקפנו את בריכת האלמוות, נטמעים בים האדם. עייפים מהנסיעה הארוכה, התיישבנו על המדרגות המובילות למים, מביטים בשאריות האחרונות של שקיעה מרהיבה, שזרקה בשמים כתמי אור סגול.
לראשונה ראיתי גברים סיקהים ללא הטורבאנים המפורסמים. הם ניגשו למים בשלווה מכובדת, מפגינים בפרהסיה שיער ארוך ומטופל. רבים חלפו על פנינו: נשים האוחזות את תינוקותיהן בידיהן, מטעימות אותם בטעם ראשון של קדושה, צעירים משועשעים שקפצו אל המים בפראות, גברים שישבו ברגלים משוכלות, עיניהם ספק עצומות והם שקועים בחוויה מדיטטיבית עמוקה. זקנים שישבו בצד, רגליהם במים והם ממלמלים פסוקי קודש. מן הרמקולים בקעה נגינת ראגה, מוסיקה דתית. צלילים רגועים ועשירים, מזמורי קודש המחלחלים לגוף ולהם תפקיד חשוב בחיבורו של אדם אל היישות הנצחית. חזרנו לשם שוב, לשמוע את ראגת הלילה כשהכול מסביב שחור והאורות מרצדים במים. השתדלנו לחוות כמה שאפשר את ‘ראגת האור הוורוד’, המנוגנת כאשר בשמים מופיע פס צהבהב דקיק, המרמז על זריחה. ראגת השחר, עם ריצודו של אור שמש ראשון על זהב המקדש. שלושים ואחת ראגות שונות, שמתמזגות זו בזו וסוחפות את ההמון לעולם של קדושה. אותם וגם אותנו – שני זרים בים של טורבאנים. שני חילונים שנשמתם איבדה את הכושר לקחת חלק בחוויית האמונה, אך עדיין מסוגלת לחוש את עצמתה.מאת:ד''ר גיל חסקין
