"אמא, אני לא מקובל"
אחד הנושאים שיותר מטרידים הורים לילדים בגיל ההתבגרות, הוא בעיות חברתיות שיש לילד בחברת בני גילו. כשהילד פונה להוריו עם מצוקה, לרוב עולה צורך עז לפתור אותה עבורו. מייד. לתמיד.
אפרת קליש-מורד*
- "אמא אני לא מקובל"
- "איך זה יכול להיות? הרי אתה ילד כל כך יפה, וחכם..."
- "אמא , אני אומר לך, אני לא מקובל!"
- "ויש לך את החבר הזה והחבר ההוא..."
- "אבל גם הם לא ממש מקובלים, אמא!"
- "אז אני אדבר עם המורה, לא יכול להיות, אני אטפל בזה"
האם את באמת יכולה להעלים את זה? האם המורה יכולה? האם זה מה ש"נכון" לעשות?
לעיתים אנחנו עומדים חסרי אונים מול הבעיות של הילדים שלנו, אנחנו רוצים שהחיים שלהם יהיו יפים, שהם יצליחו בטווח הקצר ובטווח הארוך, שיהיו להם חיים חברתיים, שיהיו עצמאיים, משמעותיים, שיהיו בני אדם טובים, שיהיו מאושרים!
כשהילד מגיע עם מצוקה, לרוב עולה צורך עז לפתור אותה עבורו. מייד. לתמיד.
מה עושים???? האם זה בכלל אפשרי?
קודם כל לא להבהל, לנשום, להרגע...
'אבל איך אפשר להרגע????. אולי הוא לא רק "לא מקובל"? אולי גם מציקים לו? אולי הוא לא יודע להסתדר?'
הבחירה של הילד לשתף את הוריו
בואו נתבונן על מה שעובר על הילד. בהנחה שהוא משתף בחוייה בעייתית, לא קל להודות בה. לא קל להודות בבעיה בכלל. ייתכן שהגיע לכדי ייאוש מלפתור אותה בעצמו, ייתכן שמראש לא ניסה. הוא בחר בכם, כהורים, לשיתוף.
מחקרים על גיל ההתבגרות מוכיחים כי המשפחות שמתמודדות טוב יותר עם בעיות גיל ההתבגרות (אלכוהול, סמים, התייחסות למין, לחץ חברתי..) הן אלה שהשכילו לפתח ולשמר את התקשורת עם הילדים מהיותם צעירים. מה שמכונה "תקשורת בין-דורית". הבסיס לכך מתחיל כבר בגילאים הצעירים. האופן שבו הילד חווה את התגובה של ההורים כשמשתף אותם, הוא אחד הפרמטרים המרכזיים שקובעים את אופי התקשורת הבין-דורית בעתיד. כשהילד בוחר לשתף את הוריו בכנות זה לא מובן מאליו!
אם הילד בוחר שלא לשתף את הוריו, הרבה יותר קשה לעזור לו, או אפילו לדעת מה קורה בחייו. במקרה כזה נרצה לבחון מה יגרום לו לשתף את ההורים. מה הוא צריך לראות בהוריו כדי לשתף אותם, וכיצד ההורים יכולים לתרום לכך. על כך ארחיב בפעם אחרת.
אז אם כבר הילד הגיע ושיתף, ולא משנה באיזו מידה של חשיפה בחר, התגובה ההולמת תהייה קודם כל הוקרה. הילד צריך להיות מודע לכך שאתם שמחים שבחר בכם לשיתוף אישי. תעודדו אותו לסמוך עליכם. תראו לו שאתם בצד שלו. שימו פוקוס על ההקשבה, ונסו ככל יכולתכם לא להיות שיפוטיים ולא להפעיל לחץ. יש לו מספיק לחצים אחרים, אתם לא צריכים להוות לחץ נוסף.
האם אלה החיים שלו או ההשלכות שלכם?
קורה שעוד לפני שהדברים קורים בפועל, הורים מריצים בראש תסריטים על מה שאולי קרה באמת, ואם לא קרה, קרוב לוודאי שעוד יקרה, תסריטים גרועים יותר ממה שהילד סיפר, חווה או מרגיש. כשהורה לא בטוח שהילד משתף אותו, או משתף באופן חלקי, התופעה הזאת צוברת מימדים גדולים, ואף מפחידים.
לפעמים ילדים באים עם עניין שנוגע בעצבים החשופים של ההורה מתוך התנסות אישית קודמת בעבר. הורה יכול לאמר לעצמו לדוגמא – 'אם אני סבלתי בילדותי מהצקות של אחרים, אני לא רוצה שהילדים שלי יחוו את הסיוט הזה. אני אעשה הכל כדי למגר את הבעיה. היום כמבוגר אינני חסר אונים כפי שהייתי כילד, ואני יכול לשנות את העולם עבורו'.
האמנם?!
עד כמה כהורים אנו משליכים מהחיים שלנו על חיי ילדינו? האם לא מגיעה להם הזכות להיסטוריה עצמאית? האם אנו "משלימים את הסיפור" עבורם, לפי הסיפורים המוכרים מהעבר שלנו ('אני כבר יודע איך זה הולך להיות בהמשך...'), מניחים הנחות? האם הבעיה שנראית לנו, היא אכן "בעיה" בעולמו של הילד? עד כמה ההקשבה נקיה מחויות העבר האישיות? מהמצוקות?
כלים או פתרונות מהירים
נניח שההורים מבינים את המצב נכון, נניח שאכן יש בעיה וניתן להתערב עבור הילד ולסדר את העניינים. האם פתרון "מעל לראש" של הילד ייתן לו את הכלים להתמודד עם מצבים דומים בעתיד? כמה "נכון" לשתף אותו? כמה נכון להתערב עבורו? מה אכן יפתח אצלן חוסן נפשי ויכולת התמופדדות עם רגשות או מצבים לא נעימים בעתיד?
נראה שמתן כלים הוא האפשרות הנכונה יותר. אם כך, למה לא בוחרים בה באופן טבעי? יכולות להיות לכך מספר סיבות, לדוגמא -
§ אנו מתקשים לראות את הילד חווה עצב, כאב, תסכול. קיימת אשליה שפתרון הבעיה, יעלים את הכאב מיד. ייתכן שמתן הכלים יעזור, אבל זה ייקח זמן. 'אני רוצה פיתרון עכשיו'.
§ הורים לא תמיד יודעים איזה כלים לתת ואיך לתת אותם (על כך אפרט במקום אחר)
הכלי הראשון הוא ביסוס הקשר עם ההורים. זאת הזירה הראשונה שבה הילד לומד את הכללים לגבי קשר חברתי. זאת המעבדה שבה הוא יכול לעשות טעויות ולתקן. זה הקשר שישוכפל בוואריאציות שונות במהלך חייו.
בואו נדמיין רגע את התסריט הבא:
ילד פונה להוריו עם מצוקה כלשהי. הם מקשיבים לו ותומכים בו לפתור את בעיותיו לבד, או בעזרתם. הוא עושה שינוי והבעיה חולפת. מה הוא יכול ללמוד מזה?
1. שיש בו חוסן להתמודד עם קושי, שרגשות קשים או מצבים לא נעימים לא "הורגים" אותו;
2. שאפשר לעשות שינוי, שלא חייבים לראות דברים כסופיים, בלתי ניתנים לשינוי;
3. שההורים יכולים להיות שותפים שלו, בצד שלו;
4. שהוריו נותנים לו כבוד! הוא חווה את האיכפתיות שלהם. אם הוריו מכבדים אותו – הוא בוודאי ראוי לכבוד והערכה.
ילד שחווה שההורים שלו מקשיבים לו, בלי לשפוט אותו ובלי לפתור עבורו את הבעיות, יגדל להיות נער שבוטח בהוריו ומשתף אותם.
ילד שמבין שדברים תלוים בו - כשמשהו לא מסתדר לו, לא יוצא מדעתו, או קופא, הוא מפתח חוסן מנטלי והופך להיות לבוגר יצירתי ויעיל.
אם השתכנעתם שזה נכון, ואתם רוצים לפתוח דלת כזאת לילדכם, אתם יכולים לעשות זאת!!!
כדי לתת לו את כל זה צריך קודם כל - להקשיב.
לדעת להקשיב
לדעת להקשיב זאת אומנות ומיומנות שניתנת לתרגול ולשכלול. הקשבה נקיה יוצרת מרחב בטוח ופתוח ומאפשרת צמיחה.
הקשבה מעצימה היא הקשבה מקבלת ולא שופטת. כשמקשיבים לילד בלי לנסות לפתור עבורו מייד את ה"בעיות" הוא חווה את ההרגשה שאכן בוטחים בו, שהמפתח אצלו ושהוא יכול להתמודד בכוחות עצמו עם המצב.
אם מדובר בבעיה אקוטית, במשהו שמאד מציק, או מתמשך לאורך זמן, כדאי לפנות זמן לשיחה שקטה, מכבדת, איכפתית ואפקטיבית. (ראה מסגרת)
לסיכום,
§ כשהילד משתף אתכם – שימחו בכך. זהו הצעד הראשון שיאפשר לכם לעזור לו. הוקירו אותו על האומץ והכנות.
§ שימו בצד את ההתמודדות שלכם עם זכרונות העבר, או טפלו בהם. אל תשליכו אותם על הילד.
§ העדיפו תמיד מתן כלים על פתרונות מהירים "מעל לראש" של הילד, או שילוב של השניים.
§ זיכרו שהיחסים במשפחה הם תרגול נהדר ליחסים מחוצה לה.
§ לימדו הקשבה מהי, וישמו זאת על מנת לשדרג את היחסים עם הילדים.
§ זיכרו שכל קושי הוא שלב נוסף במסע הנפלא של טיפוח ילדים עצמאיים, אחראים, אוהבים ואהובים.
*אפרת קליש, אמא לשלושה, מאמנת אישית לנוער ולמבוגרים בשיטת סאטיה, ומנחה קבוצות הורים במרכז אמ"ט.
