אז מי אשם במשבר הכלכלי העולמי
ג'ורג' סורוס אומר שהמשבר הכלכלי הוא החמור שהוא אי פעם ראה. בן ברננקי מזהיר מגלישה למיתון עמוק וארוך, עשרות בנקים פשטו את הרגל או הולאמו וכעשרה טריליון דולאר נעלמו משווי השוק של הבורסות בעולם (נכון לכתיבת המאמר, והיד עוד נטויה). מה בעצם קורה כאן ולמה זה קרה?
הזמנה להרצאה: הכלכלה העולמית, איכות הסביבה והסינים
קיימים מספר הסברים לגבי המקורות של המשבר הפיננסי שפרץ באמצע 2007 והחריף בסתיו 2008. כולם נשמעים הגיוניים, וכנראה שרובם לפחות תרמו למשבר. חשוב להבין שהקריסה הכלכלית היא כל כך מקיפה ונרחבת שכנראה צריך יותר מגורם אחד כדי להסביר אותה. אז הנה כמה מועמדים משכנעים במיוחד:
א. האשראי הזול
אין ספק שהאשראי ב7 השנים האחרונות היה זול מאד. ב-12 לספטמבר 2001 הזרים הבנק המרכזי של ארצות הברית מיליארדי דולארים לבנקים כדי להתמודד אם משבר הנזילות שגרמו התקפות הטרור ביום שלפני. בחודשים שלאחר מכן הבנק המרכזי (ששמו ה'פדרל ריזרב') ואלן גרינספן שעמד בראשו חתכו את הריבית באגרסיביות כדי להתמודד עם המיתון אליו נקלע המשק האמריקאי.
המיתון ההוא אמנם היה מהפחות חמורים ועמוקים - כנראה בזכות ההזרמה המאסיבית של נזילות ואשראי - אבל גם ההתאוששות בעקבותיו היתה איטית וחלשה. כתוצאה מכך נשארה הריבית האמריקאית נמוכה מאד במשך ארבע שנים.
התוצאה של כל הכסף הזול הזה היתה טרם הושלם
ב. הנדסה פיינסית מתקדמת (איג"וח הלוואות)
הרעיון המקורי של איגו"ח הלוואות ושאר הטכניקות הפיננסיות המורכבות היה טוב - לפזר ולהקטין את הסיכון במתן אשראי. כידוע, בהלוואה רגילה ישנו מלווה אחד הנותן כסף ללווה אחד. אם הלווה מפסיק לשלם נאלץ המלווה לשאת בכל ההפסד. באו חכמי וול-סטריט והציעו לפזר את הסיכון: לפצל כל הלוואה (משכנתא, חוב בכרטיס אשראי או הלוואה עסקית) ולפצל אותה בין מיליוני מלווים כך שפשיטת רגל תגרום רק נזק קטן לכל אחד מהם. שיטת הביצוע היא לקחת אלפי משכנתאות שבנק נותן וולארוז אותן לחבילה אחת גדולה. את החבילה הזו חותכים למיליוני חתיכות קטנות שאותן מוכרים למשקיעים, וכל חתיכה כזו נקראת אג"ח (איגרת חוב). כל איגרת חוב מייצגת נתח קטן של הרבה הלוואות, ומחזיק האג"ח מקבל את התשלום בהתאם להחזרי המשכנתאות שהלווים משלמים. ואיך מחזיק האג"ח יודע שהמשכנתאות בהן הוא משקיע ישולמו? לשם כך הבנקים העסיקו סוכנויות דירוג שנתנו ציונים לכל אג"ח והבנקים שילמו בהתאם (ככל שהאג"ח נחשבו מסוכנות הבנקים שילמו יותר). ליתר ביטחון אפשר היה לקנות ביטוח נגד פשיטת רגל כדי להגן על האג"ח.
מה היו היתרונות בשיטה? היא איפשרה להרבה משקיעים קטנים להרוויח מפעילות הלוואה מסוכנת שלרוב אין להם את ההון והכלים לבצע, והיא איפשרה לבנקים להיפטר מסיכון אשראי ולהשתמש בהון שלהם כדי לתת הלוואות ומשכנתאות חדשות. כתוצאה מך שיטות ההנדסה הללו הגדילו מאד את יכולתם של הבנקים לתת הלוואות, דבר שהגדיל עוד יותר את הנזילות ואת הפעילות במשק.
ולמה זה נגמר כל כך רגע? כי ברגע שלפקיד הבנק לא איכפת אם מקבל המשכנתא ישלם אותה אז אין לו סיבה להתאמץ לבדוק את זה (אם הלווה פושט רגל זו בעיה של מחזיק האג"ח, לא של הבנק), והתוצאה היתה מתן אשראי באיכות נמוכה שלא תיאמן. זה התחיל בהלוואות "סאב פריים" כלומר לאנשים שלא אמורים לקבל הלוואה נורמלית והגיע לסיפור המדהים על פועל בניין מקסיקני (לא חוקי) שהשתכר 14,000$ בשנה וקיבל הלוואה של מאה אחוז לקנות בית בקרוב למיליון דולאר. ואיפה היו חברות הדירוג? אז מתברר שמכיוון שהבנק הוא זה ששילם להן על הדירוג הן, אהמ.. , הלכו קצת לקראתו בציונים שהן נתנו להלוואות. ומה לגבי הביטוח פשיטת רגל? אז כאן התברר שזה היה בעצם "חוזה חילופי סיכון" ולא פורמלית ביטוח עם פוליסה וחיתום. לפיכך ה'ביטוח' הזה לא היה כפוף לפיקוח של הממונה על הביטוח ולכן לא בדקו שכנגד ה'פוליסה' יש כסף אמיתי שיגבה אותה בעת הצורך.
כמה גדול הברוך? גדול מאד. ענק. עצום. כנראה טריליוני דולארים. כמה בדיוק? קשה לדעת. מסתבר שהיתה עוד בעיה גדולה עם ההנדסה הפיננסית - היא היתה כל כך מתוחכמה שהרבה מהמהנדסים לא הבינו אותה בעצמם, המנהלים שלהם הבינו אותה עוד פחות ורשויות הפיקוח לא הבינו כמעט בכלל. כך כל העסק יצא משליטה ומה שאמור היה להגן על הבנקים מסיכונים ידועים חשף אותם לסיכונים לא ידועים בהיקף לא ידוע, אבל גדול מספיק כדי להביא אותם לסף פשיטת רגל - ומעבר לו.