קרב בנוקבארן

קרב בנוקבארן – חוכמת קרב מנצחת כמות וברוטליות

בשנת 1314 פלש מלך אנגליה אדוארד לונגשייק לסקוטלנד מתוך מגמה לשלוט בצורה מוחלטת בסקוטלנד ולמנוע מרוברט ברוס הראשון מלשלוט בסקוטלנד ולהיות מלך הסקוטים.
הצבא האנגלי מספרו היה, לפי מקורות מסוימים, פי 10 מהצבא הסקוטי.
בנוסף הוא הכיל אלפי פרשים כבדים, אצילים עוטי שריון מלא וגם סוסיהם היו מכוסים בשריון.
בנוסף הביא המלך האנגלי קשתים וולשים, מהטובים בעולם מצוידים בקשתות ארוכות.
לעומת זאת ,כאמור צבא סקוטלנד היה קטן פי 10.
רוב הפרשים הסקוטים עטו שריון קל וחלק מהם לבשו מה שנקרא חצי שריון ואילו האחרים לבשו שריון שהיה עשוי מעור חיה בלבד.
בנוסף השלים את הצבא הסקוטי כוח קשתים שהיה ברשותו קשתות קטנות קצרות טווח בהרבה מהקשתות הוולשיות, בגלל שבסקוטלנד העצים נמוכים יותר.
הצבא הסקוטי היו מורכב מבני ההיי לנד
highland
, כלומר שבטים סקוטים בעלי רוח לחימה רב, אך בדרך כלל מפורדים ורגילים להלחם אחד בשני. שבטים או קלאנים אצל הסקוטים כגון דוגלס, סטוארט, מאקקנזיי, מקפרסון, קאמפאבל ומאקגרגור ורבים אחרים. הם חיו בהרים הגבוהים של סקוטלנד.
רק יד חזקה מכוונת ושנאה לאנגלים איחדה אותם.
בנוסף היו בצבא הסקוטי יחידות של סקוטים מהלואו לנד,
lowland
 שחיו בשפלות של סקוטלנד שקרובות לגבול האנגלי והורכבו משבטים כמו ג'ונסטון, פארגוסון, וואלאס, קאניגהם ואחרים.
יום לפני הקרב כשהאנגלים התקרבו אל המחנה הסקוטי, ניטש קרב ראשון בין החלוץ של הצבא האנגלי, וכוח מובחר קטן יחסית של הסקוטים בפיקודו של מלך סקוטלנד רוברט ברוס הראשון.
הסקוטים, על אף שהיו בנחיתות מספרית, הצליחו להוות יריב שקול לזמן מה,
ואחר נסוגו חזרה בצורה מסודרת למחנה שלהם.
האנגלים חיכו לכוח העיקרי בראשותו של מלך אנגליה אדוארד הראשון,
וחנו באזור בוצי שגשם ירד שם מקודם.
הסקוטים הביטו בייאוש בצבא האנגלי העצום והיו בטוחים שהם יובסו בקרב.
אלא שהמלך הסקוטי שהיה טקטיקן מעין כמוה ואת מלחמותיו עשה בתחבולות.
כרע על ברכיו ובקש מהאצילים הסקוטים שאיתו לכרוע ברך אף הם ולהתפלל לאלוהים שהאנגלים יישארו במקומם גם מחר ולא יזוזו.
האצילים הסקוטים התפלאו מאוד והצביעו על היתרון העצום של האנגלים
אך המלך הסקוטי, התעקש ודרש מהם להתפלל שהאנגלים יישארו במקומם.
מה שאף אחד חוץ מהמלך הסקוטי החכם והאמיץ, לא ראה זו השגיאה הגורלית שביצע המלך האנגלי בגלל יהירות, זלזול באויב ובטחונו במספר העצום של חייליו.
(מזכיר לכם מלחמות וקרבות בתולדות ישראל המודרנית והעצמאית? !!!)
הוא ראה שהצבא האנגלי המשופע באבירים כבדים עוטי שריון ואותו הדבר סוסיהם, אינם יכולים לדהור במהירות בגלל הבוציות של השטח, ואז כל המסה העצומה שלהם לא יכולה לבוא לידי בטויי בזמן הקרב, והם יצטרכו ללחום מהמקום בצורה סטטית שתחסל את כל יתרונם.
 בנוסף לחלק גדול מהצבא האנגלי, לא יהיה מקום להלחם בסקוטים ויצטרך לחכות לתורו.
דבר נוסף ואחרון האבירים האנגלים על סוסיהם חסמו את שדה הראיה של הקשתים הוולשים ובטלו גם יתרון זה.
במשך יום שלם לחמו 2 הצבאות זה בזה, ללא הכרעה, כשהמלך הסקוטי נלחם בראש אנשיו לבוש בשריון שלו ומעליו גלימה דקה ועליה סימני המלכות של סקוטלנד.
האנגלים הפעילו רק כוח השווה במספרו לסקוטים.
רוב הכוח האנגלי לא השתתף בקרב והמלך האנגלי ישב על סוסו וצפה בקרב מרחוק.
כשהגיעה שעת בן ערביים והקרב עדיין נמשך, קרב פנים אל פנים בעיקר בחרבות וכידונים, עם אבדות רבות לשני הצדדים. נשמעו לפתע תרועות של חצוצרות ושאגות קרב, וצבא סקוטי חדש, באותו גודל כמו זה שנלחם כל היום, הופיעו על הגבעה וגלש לעבר הלוחמים מנפנף בנשקו.
זה היה רגע ההכרעה. הראשון שאבד את ראשו היה המלך האנגלי אדוארד הראשון, שהסתובב על סוסו ופרץ בדהרה פראית כשהוא בורח דרומה לכיוון הגבול האנגלי שהיה מרוחק קילומטרים רבים משדה הקרב.
אליו הצטרפו במהירות אציליו למעט מעטים שיצרו גושי התנגדות לזמן קצר, ומהר מאוד נסחפו גם הם עם הגל העצום של חיילים אנגלים שהחל במנוסה כללית לעבר הגבול האנגלי.
יחידות הפרשים הסקוטיים על סוסיהם הקטנים והמהירים רדפו אחרי האנגלים והרגו אלפים מהם ואליהם הצטרפו יחידות הרגלים שזנבו ברגלים האנגלים.
המרדף החם נמשך במשך הלילה ולמחרת והכוחות הסקוטיים חדרו עמוק למרחק של עשרות קילומטרים בתוך אנגליה.
רק כוח גדול מדורהאם בפיקודו של הבישוף מדורהאם בלם את הבריחה האיומה.
המלך הסקוטי החליט להפסיק את  המרדף בגלל הכוחות האנגלים הרעננים שהופיעו, ונסוג חזרה לעבר הגבול הסקוטי.
קרב זה הביא לעצמאות מחודשת של סקוטלנד מעול האנגלים, עצמאות שנמשכה מאות שנים.

מי היה הכוח הנוסף הסקוטי שהכריע את הקרב?

לא תאמינו! לא היה בכוח הזה חיילים בכלל. הוא היה מורכב מאנשי כמורה, נערי המחנה, אזרחים , סוחרים והפמליות שלהם וגם נשות המחנה, בקיצור כל אנשי העזר ליד החיילים במחנה שלהם !!
המון זה לא היה מצויד בנשק, אלא במקלות ומוטות שונים ודגלים.
אך בשעת בין ערביים ובריחוק מהאנגלים הוא עשה רושם של צבא שני.
זה היה קלף הניצחון של המלך ברוס החכם, הערמומי והטקטיקן המעולה.
זהו לקח גם להווה וגם לעתיד, כמו שנאמר בתנ"ך "בתחבולות תעשה לך מלחמה"