אמנות פסיפס

אמנות הפסיפס היא ART FINE
 
 
מאת אודרי מאייר-מונץ
 
 
בימים אלה אני מוצאת את עצמי נאבקת להכרה באמנות בה אני עוסקת – אמנות הפסיפס. הייתי רוצה להגיע אל הקהל שלי, מבלי להיות תלויה בחסדיו של הממסד האמנותי.
אני נמצאת בתהליך מתמשך של ניסיון לבחון ולהגדיר מחדש עבורי ועבור אחרים את האמנות שלי, אמנות הפסיפס.
אם ברצוני להיות בעלת עמדה בעולם האמנות, עלי להסביר מה בעצם אני עושה.
 
אני יוצרת אמנות פסיפס קיר, עבודות שאין להן פונקציה מעשית. ערכן הוא בהנאה החזותית שהן מספקות והיותן הדרך שלי להעביר רעיונות ורגשות.
אני מכנה את היצירות שלי “PICTO-MOSAICS”. אני רואה באמנות שלי ביטוי אסתטי טהור ואמצעי לתקשורת עם אנשים אחרים.
אני מגדירה את עצמי "קומפוזרית" של פסיפס. המילה 'קומפוזר' (מרכיב, מחבר) מוצאה מהלטינית: CUM בלטינית פירושו עם, יחד ו-PAUSARE פירושו להניח, וגם להפסיק. בחרתי במונח הזה מכיוון שאני מרגישה כי הוא מיטיב לבטא את תמצית עבודתו של אמן הפסיפס – יצירה של קומפוזיציה מורכבת ומכילת-זמן.
 
העיקרון המנחה בעבודת הפסיפס הוא סידורם של צורות וצבעים בעלי ערכים אסתטיים בצירופים שונים ומעניינים. צירופים אלה נוצרים מהדבקת פיסות מעוצבות של חומרים שונים (זכוכית, קרמיקה, אבן וכדומה) על משטח תומך. רוב עבודות אמנות הפסיפס הן עבודות מקוריות, או במלים אחרות: עבודות ייחודיות.
"הבנת הדרך בה פועל הפסיפס והטכניקות שבאמצעותן מושג מראה מסוים, משפיעה באופן ישיר אפילו על הצורות האקראיות ביותר. הפסיפס הוא ביטוי אמנותי מפותח וגבוה של יצירת זרימה ודוגמה, אנדמנטו (1) ואופוס (2).
יתרה מזאת, החומרים בהם משתמש אמן הפסיפס יכולים להניע את הפרויקט כולו. לפתע, בלי כוונה, אחד מאריחי הפסיפס 'בוחר' לו כיוון משלו, או שאחד מגבישי השיש 'מחליט' להצטרף לדוגמה... כל אלה יכולים להוסיף רעננות וספונטניות לעבודת הפסיפס. משימתו של אמן הפסיפס היא לזהות ולנצל לטובתו תקריות משמחות כאלה" (3).
 
ערש הולדתה וצמיחתה של אמנות הפסיפס במשך מאות בשנים הייתה איטליה, וגם היום פועלים בה בתי ספר ידועים רבים ואוניברסיטאות לאמנות הפסיפס, הפרושים בכל רחבי המדינה (סיציליה, רומא, ונציה, רוונה, ספילימברגו ועוד). המאסטרים האיטלקיים של אמנות הפסיפס מחשיבים את עצמם כאמנים ולא כאומנים. לכל אחד מהם יש את הטאץ' שלו, את טביעת ידו, חותמו, בדיוק כמו בשטחי אמנות אחרים.
אמנות הפסיפס התפתחה במהלך השנים מסגנון קלאסי למודרני. היא הפכה לתערובת של אמנות פיגורטיבית וצורות מופשטות המעוצבות במיומנות ובפירוט. "בימינו, המבחר העצום של חומרי גלם העומדים לרשות אמן הפסיפס מתרחב בהתמדה. למרות שקיים פיתוי להכריז שהחוקים בעבודת הפסיפס השתנו עם השנים, יהיה נכון יותר לומר שלמעשה הם בוטלו. אמני הפסיפס חופשיים ליצור פסיפס בטכניקות מעורבות, למצוא אובייקטים חדשים, חומרים ממוחזרים וכל דבר אחר שיכול לעלות בדמיונם. ההתעוררות העכשווית באמנות הפסיפס היא עוד טלטלה כלפי מעלה בהיסטוריה הארוכה והמפוארת של אמנות זו. אמני פסיפס עכשוויים מגלים שדות חדשים ומרחיבים את ממדיה של אמנות זו לרמות חדשות של ביטוי אישי". (4)
 
בעשורים האחרונים ניתן להבחין בתחייה של ממש, התעוררות של אמנות הפסיפס, הנוצרת למטרות דקורטיביות ואילוסטרטיביות. עם זאת, אמנות הפסיפס היא בראש ובראשונה מדיום של Fine Art. חוקרי אמנות טבעו את המושג אמנות יפה - ART FINE כדי להגדיר אמנות הקשורה בעיקר לרוח ולדמיוןArt for Art's Sake  : .
מטרתה של האמנות הגבוהה היא לשמר את המאמץ האמנותי כבלעדי ואזוטרי במידת האפשר.
 
 
 
אמנות הפסיפס – איכויות ומאפיינים
 
ברצוני להציג לפניכם את האיכויות והמאפיינים הייחודיים של אמנות הפסיפס, אשר הופכים אותה למדיום אמנותי ויזואלי מאתגר ומרתק:
 
 
מלאות וריקות אינן ניתנות להפרדה
אמנות הפסיפס אינה עוסקת בציור, ברישום או בחיקוי. היא עוסקת בחיבור קטעים לכדי שלם אחד. ההנחה של שברי הפסיפס הנפרדים זה לצד זה, מטרתה לחשוף את הכוח המשותף של צבעים וטקסטורות.
המלאות משלימה את הריקות, עם ריווחים דקים בין פיסות הפסיפס. תפקידם של רווחים דקים אלה, שהם בדרך כלל אחידים וניטראליים - להגביר, לחזק, לתחום ולהגדיר את התזרה (5) המקוטעת של אבני הפסיפס.
 
 

שילוב הצבעים והטקסטורות יוצר אפקט רב-ממדי

הצבעים בפסיפס אינם מעורבבים יחד, הם מונחים זה לצד זה. כל צבע וכל טקסטורה שומרים על הזהות שלהם, אין תהליך של מוטציה. רק הסמיכות והחיבור בין לפחות שני צבעים או שתי טקסטורות, יכולים ליצור טונאליות חדשה ועומק חדש ליצירה. למרות זאת, אמן הפסיפס מסוגל לפתח צורת ביטוי שהיא הרבה מעבר להנחת שברי אריחים זה לצד זה, על ידי שימוש בטכניקות המעורבות הרבות העומדות לרשותו.
 
אמנות הפסיפס עוסקת בפירוט מדוקדק ובמורכבות סבוכה. קווי התיחום משורטטים במיומנות ולקומפוזיציה ישנן אפשרויות אינסופיות; אפשר לקבוע את הקו והצורה באופן חופשי, והשילוב של טקסטורות וצבעים יחד מעניק ממד חדש לפני השטח.
 
צבעים וטקסטורות הם רבי-משמעות בחיי והם גם שני המרכיבים העיקריים באמנות הפסיפס, אך ללא מרכיב האור, השילוב הזה יהיה חסר משמעות; לא יתקיים בו הדיאלוג הנחוץ בין שברים לאור.
 

 

השתברות האור מדגישה את נוכחותו

אמנות הפסיפס הינה דיאלוג בין שברים לאור.
היצירה בפסיפס מחדדת את זווית מבטי. תהליך העבודה הוא כמו משחק אופטי. ישנה תנועה מתמדת של הראש, המתקרב ומתרחק, ממבט קרוב למבט רחוק, ולפעמים אני צריכה לצמצם את עיניי או לפתוח אותן לרווחה. העיניים רוקדות את ריקוד הפסיפס.
עם העיניים אני 'טועמת' בזמן העבודה, העין כל הזמן דרוכה במהלך היצירה ומתרכזת עם השלמתה. העיניים מתנועעות ללא הרף – אני בודקת מקרוב, לפרטי פרטים, ובאותה עת, אני בוחנת את מכלול היצירה.
הרעיונות האמנותיים שלי מגיחים כגלים או כדחפים רגעיים, אך הביצוע הוא איטי ומדויק. אני מובלת על ידי פרץ של מחשבות ובד בבד, הפסיפס מחזיר אותי לקצב מחושב היטב. בפסיפס, אינני יכולה למהר.
 
 

פחות הוא יותר

"שיבוצן של אבני הפסיפס זו לצד זו דומה לצירוף מילים או לחיבור משפטים, ההופכים לטקסט הרמוני אחד. לעתים עלי לעצור, כדי לאזן מחדש את קצב העבודה שלי ברגעים של שלווה."
 
אמן הפסיפס, כמו גם הצייר, נמצא כל הזמן בחיפוש אחר תיאורית צבע.
הוא אמנם יכול להשתמש רק במספר מוגבל של צבעים, מכיוון שהם אינם ניתנים לערבוב כמו במשיחות מכחול, אך מהם נולדת קשת רחבה של אפשרויות וצירופים חדשים. מדהים לגלות מה ניתן ליצור מכמה צבעים בלבד, שאפשר רק להניחם זה בצד זה.
תהליך העבודה על יצירת פסיפס בממד הזמן ממחיש אף הוא כי "פחות הוא יותר". האפשרות ליצור באופן חופשי או ספונטני היא מוגבלת, העבודה מתבצעת באיטיות והיא שקולה ומדודה. פן זה נתפס לכאורה כדבר שלילי, אך לדעתי - נהפוך הוא. דווקא הביצוע האיטי של עבודת הפסיפס מעלה אותו מדרגה והופך אותו לתהליך מחושב היטב של יצירת אמנות גבוהה.
 
 

התהליך הוא המטרה

ייתכן שלפסיפס כאמנות יש מטרה ספציפית וייתכן גם שלא, אבל בכל מקרה תהליך העבודה הוא המטרה העיקרית, וזה מה שהופך אמנות זו ל- Fine Art.
 
לדבריה של סוניה קינג: "אני יוצרת אמנות כדי לתת צורה מוחשית לבלתי ידוע, לשרטט מפה למקומות שלעולם לא אמצא שוב. אין יעד לאמנות: התהליך הוא המטרה.
 
"עבורי, הפסיפס עוסק במבנים חיוניים ואלמנטים ראשוניים, מחשבות מבולבלות ותפיסות מורכבות. אני אוהבת ליצור נופים שהם בו זמנית מוכרים ולא מציאותיים, חיוביים ושליליים, מסובכים ופשוטים. העין נמשכת מיד למה שמתרחש ב'חללים שבין', אך גם לאבני התזרה עצמן. ישנם חיים שלמים במה שמתרחש בין לבין, בפער. אני מדמה זאת לניסיון לשמוע את השתיקה הנוצרת במוזיקה בין שני תווים, למאמץ לתפוס את מה שאין לנו שום עדות לכך שהוא קיים.
 
"העבודה על פסיפס היא מורכבת: העיצוב מעורב ברגש המכתיב היכן להניח כל אבן, למצוא לה את הפינה הנכונה שלה, ובו זמנית להתאים את מיקומה עם האבן הבאה ועם זו שלפניה, ועם היצירה כולה כמכלול שלם. ישנן אינסוף אפשרויות לבחור אבנים במידות שונות, בטקסטורות שונות, עם מידה שונה של החזרת אור וריווח שונה ביניהן. כל הגורמים האלה מכריחים אותי לעבוד ברמות שונות של הסתכלות והבחנה בו זמנית."
 
 

חירות התרגום

מרטין בובר אמר כי "המשחק הוא-הוא החירות האמיתית". לדעתי, הקומפוזיציה של הפסיפס מבטאת את החירות של התרגום. הדמיון כמוהו כשפה מסובכת והיצירה היא ה'דוברת' של מחשבותיי. הפרשנות האישית והפרטית שלי טווה את החוט המוביל לאורך העבודה כולה. לכל אבן יש תפקיד: היא יכולה לשמש פרוטגוניסט או אנטגוניסט. אני אחראית על התנהלותן אך לעתים גם לדמויות ב'מחזה' שאני משבצת, יש משהו לומר לגבי תפקידן.
 
עבודת הפסיפס, כמו עבודת התרגום, היא תהליך אדפטציה של מקור ההשראה (צילום לדוגמה), על ידי שימוש במרכיבים השונים העומדים לרשותו של אמן הפסיפס. תהליך האדפטציה, ה'תרגום' של המקור לפסיפס נעשה על ידי יצירת אפקטים שונים בתמונה אחת: עומק מול השטחה, בלבול מול סדר, אינטנסיביות מול שקט. אפקטים אלה יוצרים את ה'טון' של העבודה ומטביעים בה את חותמם.
 
 
הפסיפס מבטא רעיונות פוסט מודרניסטיים
חוקר הספרות איהאב חסן מציג במחקרו את תכונותיה העיקריות של הספרות הפוסט מודרניסטית במאה העשרים. כמה מהן מיטיבות לתאר גם את אמנות הפסיפס.
 
לפוסט מודרניזם יש את השפה המיוחדת שלו:
 
 

גורמים שאינם ניתנים להכרעה

אלה כוללים את כל סוגי השברים, ההתקות והדו-משמעויות. זהו בעצם תיאור מצוין של אמנות הפסיפס, שצורתה מבטאת ראייה חדשה, פרשנות חדשה וביצוע לא ריאליסטי. יצירת פסיפס כמוה כהתכסות בגלימה חדשה. תכונותיהן של אבני הפסיפס בעלות הצורות השונות משפיעות ומניעות את העבודה, למרות שאני זו הבוחרת היכן למקם כל פיסה.

 

פרגמנטציה

זוהי התמצית של הפסיפס. בביטוי טכנולוגי מודרני, השברים נראים כמו פיקסלים של תמונה דיגיטלית. יש כאלה שאבני הפסיפס מזכירות להם את הפוינטיליזם של ג'ורג' סרא.

 

דה-קנוניזציה

באמנות הפסיפס אלמנט הדה-קנוניזציה הוא בולט ונמצא בכל מקום. דה-קנוניזציה מעדיפה את "הסיפורים הקטנים" ולכן מחזקת ומגבירה את הרבגוניות של הפסיפס.
אמנות פסיפס היא כור היתוך של צבעים, טקסטורות, רווחים בין האבנים, צורות וגבהים - כל אלמנט ומאפייניו המיוחדים. החיפוש אחר השגת אפקט מסוים קורה בד בבד עם שילוב האלמנטים השונים האלה יחד. אבני הפסיפס יכולות ללבוש "זהות חדשה", תלוי היכן הן מוצבות, ליד מה, כיצד הן חתוכות, מה מיקומן ביצירה. בפסיפס יש ריבוי של קשרי גומלין בין אלמנטים שונים, שיכול להפוך בלתי צפוי לחלוטין.
 
 

סיכום

תכליתו של מאמר זה היא להעניק תוקף למעמדה של אמנות הפסיפס כאמנות טהורה. זוהי מטרה מכרעת בעיניי: להעניק לאמנות זו את הלגיטימציה להיות מוצגת ומוערכת בעולם האמנות – במוזיאונים, בגלריות, במוסדות אמנות ובבתי ספר לאמנות.
 
אמנות הפסיפס כוללת את  המונחים, הפרטים הטכניים והלקסיקון של אמנות גבוהה; ועדיין יש בה גם ביטוי מלא הסובב סביב דמיון, אינטרפרטציה אישית, דה-קונסטרוקציה ופוסט-מודרניזם. אמנות הפסיפס מאפשרת גישה חדשה ל-Fine Art: גישה זו מכילה אלמנטים של דה-קונסטרוקציה ובנייה מחדש.
למערך אבני הפסיפס יש צידוק לקיומו, לקומפוזיצית הפסיפס יש צידוק לקיומה ולאסמבלז' הפסיפס יש צידוק לקיומו.
 
 
או במלים אחרות, חרוזות:
"אבני הקרמיקה לוקחות סיכונים, החרוזים מוצאים לעצמם מקצבים
זכוכיות הסמלטי(6) מתפרסות בשטף, צירוף האריחים יוצר גוונים מתחלפים
וכל האוסף הצבעוני והמופלא
הופך לתמונת חיים חדשה."
 
-----------------------------------------------------------------------------------------------------
                                                                                             
 (1)אנדמנטו – הקצב והזרימה של הפסיפס המושגים על ידי שליטה בקווים שבין טורי האריחים.
 
 (2)אופוס – מונח המתאר טכניקות שונות של הנחת תזרה, בניה ויצירת דגם פסיפס.
 
 (3)סוניה קינג –  אמנית פסיפס אמריקנית ידועה, כותבת ספרים על פסיפס.
 
(4) Suter Caroline & Gregory Celia, The Art of Mosaic. Aquamarine: 2001
 
 (5) תזרה –  (ברומית= קובייה). אבני הפסיפס, עשויות מחומרים שונים:
               זכוכית, קרמיקה, אבן ועוד.
 
(6) סמלטי –  שכבות זכוכית בשרפת תנור, אחד מסוגי החומרים היקרים המשמשים לפסיפס.