בעיית המסתננים, שוהים, עובדים זרים – בניגוד לחוק
בעיית המסתננים מאפריקה, הופכת לסוגייה סבוכה וקשה, במיוחד כשהזרם הולך ומתגבר. מדי חודש, לפי הערכה גסה מסתננים דרך מצרים כ-1000 איש ואישה ומספרם כבר מגיע ל-40.000 איש.
הבעיה העיקרית – אין מדיניות ממשלתית.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
אם נצרף ל-40.000 מסתננים מאפריקה, את השוהים, העובדים הזרים, הבלתי חוקיים ושרישיונם פג – נגיע למספרים מפחידים, שהולכים וגדלים, עקב חוסר יד מכוונת מבצעת ומחוקקת.
מתוך שלל המסתננים – יש קבוצה קטנה ביותר העונה לדרישות של פליטים עקב סכנה המרחפת על חייהם כתוצאה ממלחמת האזרחים – בדרפור, או רדיפה פוליטית.
רוב המסתננים והשוהים הבלתי חוקיים – הם מחפשי עבודה, מחפשים חיים טובים ונוחים יותר מאשר באפריקה, כאשר ישראל נראית להם גן-עדן במזרח התיכון.
למה מסתננים מסודאן – לא נקלטים במצרים או למה הבורחים לא פונים לכיוון ההפוך באפריקה ונודדים בים או ביבשה, לתוניס, אלג'יריה ויתר ארצות אפריקה?
התשובה פשוטה למדי – גם לא רוצים אותם שם וגם מפעילים כח תוך ירי ללא אבחנה לכל ניסיון של הסתננות.
ישראל – מבחינה זאת מהווה את פתח המילוט עבורם הנוח ביותר. למרות תלאות הדרך, הסחר שעושים בהם הבדואים, ההשפלות האונס, השוד – עדיין הדרך לישראל היא הנוחה ביותר עבורם.
ממשלת ישראל ניסתה כבר מספר פעמים בעבר לפתור את הסוגייה, אך עד עתה, לא קבעה מדיניות עקבית ואחידה, אלא פתרה את הסוגייה בצור טלאים על טלאים וכך זה באמת נראה במציאות.
קחו למשל את ההחלטה לפני מספר שנים, לאשר מעמד קבע לילדי עובדים זרים, תוך התנייה הקובעת שההורים נכנסו לישראל ברישיון כחוק, הילדים שוהים בארץ לפחות תקופה של 6 שנים ונכנסו לישראל בטרם מלאו להם 14 שנה.
לאחרונה – צירפו את ההחלטה בדבר 400 ילדי זרים (מתוך 1000) שאישרו את הישארותם בארץ
(ושגם לא ביצעו אותה מנימוקים שונים) ותקבלו את מדיניות הטלאים שציינתי לעיל.
כשמדברים על קליטת עליה, של פליטים במצבי מצוקה – מזכירים את החלטת ממשלת בגין, לקלוט קבוצה קטנה של פליטי וייטנאם כמחווה של רצון טוב ולהעניק להם אזרחות – אירוע מלפני 25-20 שנה.
בינתיים הזמנים השתנו – הכמויות השתנו והפליטים הנוכחיים, אינם פליטים פוליטיים או פליטי מלחמה אלא מחפשי עבודה מארצות מצוקה.
אפשר להבין את מצוקתם ורצונם, אפשר להתייחס אליהם באמפטיה, אך אסור ומסוכן להשלים עם המצב של זרימת מסתננים ללא פיקוח, ללא יכולת לקלוט, לשבץ, לכלכל ולתת להם תנאי מחיה הולמים.
הבעיה נעוצה, במישור העקרוני והשלכותיו. במציאות העכשווית, העולם כולו נמצא במאבק פנימי וחיצוני בתופעה של פליטים ונדידת אוכלוסיה חלשה רעבה, בחלקה גם נרדפת בארצה, למדינות מפותחות בעלות תשתיות כלכליות יציבות. על ישראל, להציב מגבלות קשות וברורות לגבי העתיד, גם אם צריך חקיקה מיוחדת.
באירופה בשל התפשטות האימפריאליזם, בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, ובינה לבין מלחמת העולם השניה, רבות ממדינות אירופה הקלאסית שלטו בקולוניות שהיו מפוזרות באפריקה, במזרח, בהודו, פקיסטן, אפגניסטן, סודן וכ"ד.
כאשר האימפריות קרסו "והשמש זרחה ושקעה" רק בגבולות אנגליה ומדינות אירופה, כמו צרפת, הולנד, בלגיה, פורטוגל, החלה זרימת פליטים מאותן ארצות למדינות האם. כך מלאו ערי אנגליה במהגרים מהקולוניות שלה וכך גם המדינות האחרות שהוזכרו לעיל.
בשלב ב', החלה נהירה של עובדים זרים, שהפכו לשוהים בלתי חוקיים, בכמויות מסחריות ממש, וכך נדדו אלפי תורכים לגרמניה וסביבתה, אלבנים לאיטליה, מכסיקנים לארה"ב, צפון אפריקאים לצרפת, והבעיה הפכה להיות כלל עולמית.
ארצות אירופה התעוררו קצת באיחור ומצאו את עצמם עם אוכלוסיה זרה מוסלמית בעיקרה, על כל השלכותיה החברתיות, הכלכליות ועכשיו גם הביטחוניות.
ארצות נאורות כביכול, כמו שבדיה, נורבגיה, דנמרק שהטיפו לכולם על פתיחות ומדיניות סעד, נבהלו והחלו לחוקק חוקים המגבילים כניסה של זרים למטרות עבודה, שהות או נישואין, מפחד של חוסר שליטה על הזרם האנושי, שלא תמיד משתלב במדינות הקולטות. ולאחרונה היו גם "פיגועים" שמקורם באיסלאם הקיצוני ואלקעידא.
מלחמות האזרחים או השבטים באפריקה, שחלקם מגיע עד כדי "השמדת עם" או שבטים שלמים - תרם רבות לנדידת העמים המודרנית הזו. לדוגמא, מהתקופה האחרונה ניתן לראות בניסיונות היום יום להסתנן לאיים הקנאריים, שבשליטת ספרד, שנאלצת להשתמש בצבא ובמעצרים המוניים למנוע את ההצפה.
זכורה ההחלטה של ממשלת בגין, לקלוט קבוצה קטנה של וייטנאמיים, שברחו מארצם, במיוחד מצפונה, בשל רדיפות המשטר הקומוניסטי, מטעמים הומאניים, כמחווה לפניית האו"מ. אותם פליטים עדיין חיים בתוכנו, כאזרחים וילדיהם אף הם.
הסוגייה עלתה לדיון מחדש בישראל, בעקבות מעצרם לקראת גירוש של 160 סודנים, שלטענתם ברחו מארצם בשל המצב הפוליטי, ופליטים מדנפור, שם מתמשכת מלחמת אזרחים אכזרית, אך בפועל מדובר כנראה בקבוצת מסתננים ממצרים שחיפשו עבודה.
הבעיה של כל מדינה דמוקרטית שיש מצד אחד רצון לעזרה והושטת יד, אך מאידך פתיחת דלת למעטים ובודדים, יכולה להיפך בקלות להצפה שלא ניתן לשלוט בה.
והיה אם האו"ם, שצריך לטפל בבעיה העולמית, היה משתלט על הנושא, ומחליט במקרים האמיתיים, לאמור: פליטים פוליטיים, פליטים הנתונים לסכנת נפשות בארצותיהם, בשל מלחמת אזרחים או רדיפה על רקע דת או שבטיות - ולא על רקע של חיפוש עבודה וחיים טובים יותר, והיה פונה למדינות העולם בבקשה לקלוט מספר זעום ומייצג, בהתאם לגודל המדינה הקולטת ובעיותיה, יש להניח שגם ישראל היתה נענית, מושטת יד - כמו בתקופה של מנחם בגין ז"ל.
אסור להתעלם מן הטענות של מתנגדי האישור לשוהים בלתי חוקיים וילדיהם. הם חיים בגטאות בתנאים קשים, שהם בסיס לפשע, מחלות, פחד מהמשטרה והממשל ומנוצלים בשל כך ע"י קבלנים מאכרים למיניהם וסתם סחטנים חסרי לב. המצב לא טוב ולא בריא לשני הצדדים.
האגודה לזכויות האזרח ומוקד הסיוע לעובדים זרים וכן נציב הפליטים בישראל מטעם האו"ם, עושים מלאכה טובה ומועילה, אך אסור להם להתעלם מהמצב המדיני הכלכלי והחברתי של המדינה.
אסור לשכוח שחלק מהציבור "הנאור", ביניהם ח"כים, בעיקר מהשמאל הישראלי, זעקו מרה כנגד המגמה והחלטת הממשלה, להגביל למינימום אפשרי, את תרגיל "איחוד המשפחות" של הפלסטינאים. לציין, שעד שהממשלה הבינה מה קורה, הצליחו בינתיים לפי אומדן רשמי ולא רשמי להיקלט בישראל ולקבל אזרחות מאות אלפי פלסטינאים, באמצעות תרגיל איחוד המשפחות.
כאשר הסוגייה הזאת אינה רק דמוגרפית, גרידא אלא גם ביטחונית מעשית. כאשר יש אלמנטים בתוך אזרחי ישראל הערביים, הנוטים לפת"ח ולחמאס ורואים עצמם כחלק מהרשות הפלסטינית, ואחרים אפילו מקצינים ועוזרים למחבלים, למתאבדים, ע"י הלנה, הובלה והסתרה (ראה - הרשעה והודאה של קבוצה ממשפחת בכרי בצפון, וגם מבין הקבוצה שנכנסה באיחוד משפחות), יש לחזק את ידי הממשלה ואת אלה שרוצים במדינה יהודית, עם רוב יהודי במדינה דמוקרטית ציונית, ולא מדינת כל אזרחיה - נוסח הח"כים הערביים.
חוק האזרחות על הגבלותיו והתניותיו הוא: "גדר הביטחון המשפטית" של המדינה המונעת בעקיפין את זכות השיבה ובצמוד וליד הגדר הביטחונית מבטון - המשמשת כמחסום ביטחוני.
לסיכום:
חסרה מדיניות, יד מכוונת, עקבית ותקיפה. הסוגייה הנדונה, יש לה השלכות, הרבה מעבר, לבעיה האנושית הומאנית והשלכותיה הן גם מוסריות, אך גם חברתיות ודמוגרפיות.
מדינת ישראל – בשל גודלה, בעיותיה הביטחוניות, חברתיות, אינה יכולה מעשית וטכנית לקלוט אלפי מסתנני, פליטים, ואפילו היו מאושרים ע"י גורמי האו"מ כפליטים.
ישראל יכולה באופן יחסי, במידה והאו"מ יפעל בהתאם לנורמות יחסיות, לקלוט כמות קטנה כמאמץ משותף עולמי/אירופי, אך לא להיות לבד בפתרון לאלפי מסתננים ושוהים בלתי חוקיים.
אי לכך – עמדת עמותות וקבוצות שונות שצומחות לפתע, במסווה הומניטארי נגד הגירוש – אינו במקום ואינו תורם למאבק. ההפגנות וההצהרות לטובת הפליטים – מצטלמות יפה, אך לגוף העניין והנושא הכאוב והאנושי – יש למצוא פתרונות אחרים ולא במסגרת מדינת ישראל.
* הכותב הוא עורך-דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר מדריך בקורס קציני שריון, ראש לשכה של האלוף טל, פרקליט צבאי, יועץ משפטי ביו"ש וברצועת עזה, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז, משנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות ופרשן משפטי בהווה.
