חיים

לחולל חיים!

שלום חברים,
במהלך הקורסים שלי, אני עורך עם המשתתפים תרגיל אותו גם אתם תוכלו לבצע.

אני מבקש להם לשבת על הכסא בפיסוק רחב. אחר כך - להתכופף עם פלג הגוף העליון לתוך הפיסוק שנוצר כמה שיותר עמוק (בלי ליצור כאב או נזק לגוף); ועתה (שוב בזהירות הנדרשת) להצטופף ככל האפשר בין הרגלים- באופן כמה שיותר שפוף ומכווץ.

וכעת כשהמשתתפים כבר כפופים, מכווצים, דחוסים ונטולי אוויר – אני פונה ואומר להם "עכשיו בואו נראה כיצד במצב הנוכחי, כשאתם כמה שיותר צמוקים ונטולי אוויר - אתם מצליחים לעזור למישהו?"

אחרי ההפתעה הראשונית - מיד יש פרצי צחוק ותחושת הקלה מהמצב הדחוק מאוד שנוצר.

מדוע אני מספר זאת?
כיוון שלמדתי בדרך הקשה שכשאינני נושם – לחלוטין איני יכול לאמן (כמה טריוויאלי).

במהלך השנים גיליתי כי יכולתי לשפר את ההקשבה שלי - היא כמעט אין סופית.

במקורי אני מקשיב קצר רוח וחסר סבלנות. אוסף רמזים וישר יוצר הכללות - לידי תמונה מלאה (כנראה זה חלק מצרכי ליצור וודאות ולהיות בחוויה של שליטה).

במהלך הקורסים שלי אני משתף את תלמידי כי עברתי גילוי נוראי - עד כמה איני מקשיב.

האירוע קרה כשכבר הייתי יועץ ארגוני ותיק ואפילו כבר הייתי שותף להכשרת יועצים ארגוניים – כשיום אחד המם אותי הגילוי הבא אודותיי.

במסגרת תפקידי כיועץ ארגוני בחיל האוויר - מצאתי עצמי חלק מתהליך אותו שנאתי ותיעבתי בצורה בלתי רגילה – פיטורין.

למרות שבצה"ל יש אנשי קבע והמשרתים בו מצפים כי שירותם בו יהיה שירות קבוע – בכל שנה נדרשים מפקדי הבסיסים, הטייסות והיחידות לפטר אנשים.

המעמד הוא מעמד קשה ערכית ורגשית בצורה בלתי רגילה; בשל האחווה, הרעות והקרבה הרבה שנוצרת במהלך השרות; ובשל תחושת הערבות ההדדית המופרת באחת, וזורעת קשיים וכאבים עמוקים מאוד.

החלק הקשה ביותר עבורי – היה כשהמפוטר לעתיד מגיע אלי לפגישה כדי להבין, לעכל, לכאוב, להלין, לזעוק, ופעמים רבות כדי להתפרק ולהתפרץ על האובדן, העוול והכאב האדירים שנגרמו לו.

ולי - בחוסר רגישות וכנראה בשל המצוקה הרבה בה הייתי שרוי במעמד זה; הייתה יומרה לסייע לו בעודו שותת דם - ליצור לעצמו מסלול המראה וקרש קפיצה לחיים חדשים.

תמיד לפני מפגשים אלו מצאתי עצמי מתהלך במשרדי הלוך ושוב בחוסר אונים, מטולטל מכובד המשא הרגשי – ערכי שרובץ על ליבי ועל כתפיי.
לצערי הרב, לפתע - אחרי שיחות רבות כאלו גיליתי - עד כמה הייתי מקשיב גרוע באותם רגעים.

נראה כי - בשל האימה בה הייתי שרוי ובשל כמיהתי להעלם ולהיספג בין הבלאטות במשרדי - מצאתי כי במהלך המפגש אני יושב שפוף מאוד, מכווץ, חסר נשימה, כואב, בקושי נושם וממש ממש - לא מקשיב (ולצערי אף לא מסוגל להבחין בכך).

במקום להיות ביחד עם המפוטר ועם כאביו, הייתי עסוק בניסיונות לשרוד את אירוע האימה.

כל כך התביישתי ברגע הגילוי ובהבנה - כי פעמים רבות נהגתי כך ובמצוקתי הרבה מיד הבזיק במוחי רעיון.

הרעיון הפשוט הזה עושה עבורי נפלאות ומזה שנים אני מיישמו במיומנות רבה וכמעט בלתי מורגשת.

גיליתי כי לרוב כשאני מאויים ולחוץ מאוד - אני עוצר את נשימתי, או כמעט ואיני נושם.

הפטנט שאימצתי – הוא: ברגע שאני חש זאת (נניח כשאני מאמן מישהו שנדמה לי כי "הוא יודע כבר הכול" וזה מלחיץ אותי, "כשאיני מצליח לספק את הסחורה", או כשנדמה לי "שפישלתי") לקחת את כף ידי הימנית ולהניח אותה על הבטן התחתונה שלי.

גיליתי כי כשאני עושה פעולה פשוטה זו - כבמטה קסם, באופן מיידי - חוזרת אלי הנשימה. הבטן התחתונה מתמלאת בחמצן ואח"כ גם כל כולי.
תוך מספר שניות הרגשתי משתפרת פלאים, אני מקשיב טוב יותר, מתמלא חיות, נינוחות ומסוגלות. חוזר לי הצבע ללחיים; ואני הופך להיות חיוני בהרבה.

אני ממליץ לכם לערוך לרגע ניסוי קצר:
הניחו יד קשובה על הבטן התחתונה שלכם ושימו לב (רצוי לפחות במשך 15 שניות) מה זה עושה לכם ולנשימתכם.

מצאתי שכשאני נושם נשימה מלאה - אני לאין שעור יותר אפקטיבי, זורם, ונינוח גם במצבי קושי ואיום.

אז במטותא מכם, אם אני שוכח – בבקשה הזכירו לי לנשום :-) .

אני מאחל לכם רגעים של נשימה נהדרת ומחוללת חיים נפלאים.
להתראות,
בני

בני מרגליות – מאמן מומחה בפריצת דרך להצלחה !

מחבר הספר "לאמן את הפרפר". מאמן מומחה לפריצת דרך ויועץ ארגוני בכיר.

ב 1995הבאתי את גישת "האימון הניהולי" לחיל האוויר. מאז אני מתמחה בו במעגלים הולכים ומתרחבים. מאז 2005 – עוסק בהכשרת מאמנים לפריצת דרך, בסופרויז'ן למאמנים וליועצים ארגוניים, ומאמן בעלי תשוקה להצלחה בגדול.

בעיני: "החוכמה אינה למצוא נסיך, אלא לתת נשיקה לצפרדע שבתוכנו."

חבר לשכת המאמנים וחבר בכיר באיפ"א – ארגון היועצים הארגוניים בישראל; ומנהל המרכז הישראלי לאימון פורץ דרך.

התקשרו: 050-8939769

דוא"ל - [email protected]
אתר - www.bennymargaliot.com

חיים

לחולל חיים!

ממומן

מאמרים נוספים בתחום בריאות ורפואה - מחלות כלי דם