מעשה שהיה כך היה: בקריית ביאליק יש 93 בעלים ומחזיקים של נכסי מקרקעין המשמשים לתעשייה ומלאכה. בתחילת שנת 2005 חייבה אותם העירייה בארנונה בסכומים שעלו על אלו שחויבו בהם בשנת 2004. הפער בסכומים הגיע אצל אחדים מהם ל- 40%. התברר כי הגדלת חיובי הארנונה נבעה מדרך חישוב שונה בה נקטה העירייה בשנת 2005.
הנישומים הנזעמים עתרו לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה, וטענו, כי הגדלת חיובי הארנונה נוגדת את "דיני ההקפאה".
העירייה הסבירה, כי עוד משנת 1994 חושבה הארנונה באזורי התעשייה והמלאכה באמצעות תוכנת מחשב ישנה. תוכנה זו חישבה את הארנונה בדרך מוטעית. לקראת שנת 2005 הוכנסה תוכנת מחשב חדשה, המחשבת את הארנונה כנדרש על-פי צווי הארנונה הרלוונטיים. מכאן, שבסך הכל מדובר בתיקון טעות שנמשכה שנים רבות, משום שתעריפי הארנונה לתעשייה הם מדורגים, כלומר, משתנים בהתאם לגודל השטח.
על כך השיבו הנישומים, כי השינוי בפרשנות צו הטלת הארנונה הוא שיטת חישוב חדשה, שהליכה בה מותנית בקבלת אישורי שר הפנים ושר האוצר בהתאם לדיני ההקפאה.
בית המשפט: נפסק, כי צו הטלת הארנונה אין אמירה מפורשת כיצד תחושב הארנונה לגבי נכסים בשטחים גדולים. אמנם, השוואה לצווי ארנונה אחרים מעלה, כי בהם דאגו רשויות מקומיות לכלול הוראות מפורשות המסבירות את החישוב המדורג, אולם בית המשפט הגיע למסקנה, כי סכום הארנונה שהגיע כדין על הנכסים השונים של העותרים היה סכום הארנונה המתקבל מהחישוב המדורג, ולא סכום הארנונה המתקבל מהחישוב האחיד.
בסוגיה של שינוי שיטת החישוב פסק בית המשפט כי דיני ההקפאה לא נועדו להנציח טעויות.
הרחבת היריעה: מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט, כי יש לפרש את צו הטלת הארנונה כפי שפורש. מה לי טעות בתוכנה ומה לי פלפול מילולי. כאשר צו הטלת הארנונה קובע תעריף מדורג, רגרסיבי (פוחת והולך) או פרוגרסיבי (גדל והולך) בהתאם לשטח הנכס, ברי כי זו הפרשנות הראויה שיש ליתן ללשונו של המחוקק.
הבעיה מתעוררת לגבי ההתנגשות שיש בין "דיני ההקפאה" לבין הפרשנות הנכונה שיש ליתן ללשונו של צו הטלת הארנונה, מחד גיסא, וזכותה של הרשות המקומית לתקן טעויות בהשתת הארנונה על פי הוראות צו הטלת הארנונה, מאידך.
דיני ההקפאה נועדו מראשיתם לצמצם את זכותה של המועצה הנבחרת של הרשות המקומית לשנות את הוראות צו הטלת הארנונה במישרין או בעקיפין. גם עתה, רשאית המועצה הנבחרת של הרשות המקומית לחוקק שינוי בתעריף או שינוי בהגדרה המשפיע על סכום הארנונה, אלא ששינוי זה טעון אישור של שר הפנים ושר האוצר.
לכאורה, כאשר המועצה המחוקקת של הרשות המקומית אינה משנה בחקיקה את הוראות צו הטלת הארנונה, אלא הרשות המקומית, כרשות מבצעת, משנה את פרשנות ההוראות או את דרכי יישומן, אזי דיני ההקפאה אינם רלוונטיים, שכן הם מופנים אל מחוקק המשנה בשלב החקיקה ולא אל הרשות המבצעת בשלב השתת שומות הארנונה הפרטניות.
אלא שבכך לא סגי. דיני ההקפאה באו לעולם בשנת הכספים 1986. חלק גדול מציבור הנישומים מודע למשמעות המרכזית שלהם, והיא ? הקפאת תעריפי הארנונה. נישומים רבים מקרב התעשיינים ובעלי המשרדים עתירי השטח כוללים בבחירת מיקום עסקיהם גם את תעריפי הארנונה של הרשות מקומית שבה הם שוקלים לפתוח את עסקיהם.
גם יזמי נדל"ן כוללים בשיקוליהם את תעריפי הארנונה בבואם לבחור רשות מקומית, שבתחום שיפוטה הם ישקיעו את מיטב כספם. ברי, כי ככל שתעריף הארנונה הוא נמוך, יעלה ערך הקרקע והנכס, וככל שתעריף הארנונה הוא דרקוני, ירד ערך הקרקע בהתאם. בחלוקת עוגת התשואה מהנדל"ן בין הרשות המקומית לבעל הקרקע, גודל העוגה אינו משתנה, ומשתנה רק גודל הפרוסה שעתיד לקבל כל משתתף.
שינוי מדיניות של השתת הארנונה, המגדיל באופן משמעותי את נטל הארנונה הרובץ על המשתמש, משפיע הן על בעלי העסקים שבחרו ברשות מקומית פלונית בזכות תעריפי הארנונה האטרקטיביים שלה, והן על המשקיעים בנדל"ן, שבחרו לעשות זאת ברשות מקומית מסוימת.
נמצא, כי שינוי מדיניות פרשנית של צו הטלת הארנונה בידי הרשות המקומית אינו "תיקון טעות" סתמי, אלא צעד הטורף את קלפיהם של המשקיעים בנדל"ן ושל בעלי העסקים.
ראוי לפרש את דיני ההקפאה באופן רחב, המחייב את הרשות המקומית לקבל את אישור שר הפנים ושר האוצר לשינוי המדיניות הפרשנית של צו הטלת הארנונה. תקוותי היא, כי השרים הנכבדים ישקלו לנגד עיניהם את האינטרסים של הרשות המקומית מזה ושל הנישומים ובעלי הנכסים מזה, וישללו תיקונים בפרשנות שהם תוצאה של גחמותיו של ראש רשות מקומית, המבקש לאזן גירעון בתקציב מבלי לצפות את התוצאות רחוקות הטווח של החלטתו ? בריחת הנישומים.
