מחלה – ברירת המחדל של הגוף לשרוד
מהות הקיום של גוף חי היא לשרוד. לצורך המשך הישרדותו, הגוף החי פועל על-פי חוק ברירת המחדל, הקובע שבמצב של איום עליו, הגוף מחפש את המצב הכי פחות מזיק לו כדי להמשיך לשרוד תחת האיום. לצורך זה הגוף מקריב חלק מעצמו באופן של בחירה "מהקל אל הכבד" והקרבה זו היא המחלה. יוצא- איפה שמחלה אינה מגיעה אל הגוף, אלא הינה נוצרת בו כפתרון הישרדות של "הרע במיעוטו". לפיכך, מחלה אף פעם אינה מקרית או אקראית וגם אינה רע מוחלט אלא רע יחסי-הכרחי.
לא זו בלבד, אלא שהבחירה שהגוף עושה, נעשית לפי החוק של " מהקל אל הכבד", כלומר הגוף יקריב תמיד את אותו חלק ממנו, שהוא הפחות חיוני להמשך הישרדותו. לפיכך הגוף החי בראשית דרכו, יבחר לחלות קודם, במחלות חולפות או אקוטיות או במחלות של אברים או מערכות חיצוניים כמו העור או הנשימה או העיכול, שהם גם אברים/ מערכות חיוניים פחות יחסית ללב ,כליות או מח.
סדר החשיבות של האברים והמערכות בגוף נקבע כבר עם תחילת חלוקת תא הביצית שהופרה. לפי סדר זה, מה שחיוני יותר נוצר קודם למה שחיוני פחות. מדע האמבריולוגיה – תורת התפתחות האברים והמערכות בעובר, מאשר ומאשש זאת. על-פי האמבריולוגיה, גוף האדם מתפתח משלוש שכבות יסוד: אנדודרם, אקטודרם ומזודרם. ההתפתחות נעשית לפי סדר וחוקיות מסויימים, כאשר הראש, שמטבע הדברים נחשב לאיבר החשוב ביותר, מתפתח ראשון מהחלק שנקרא – PROCHORDAL PLATE ואחר-כך שאר האברים. המשמעות היא שבטבע הסדר הוא מהחשוב יותר לחשוב פחות. אחר-כך מתפתח חלק נוסף שנקרא – PRIMITIVE STREAK שממנו גדל החלק התחתון של הגוף והזנב. כלומר ההתפתחות היא בכוון מלמעלה למטה. בהמשך, מתפתח החלק שנקרא – NEURO-ECTODERM שממנו מתפתח קודם המוח ואחר-כך חוט השדרה, גם-כן לפי הסדר של חשוב יותר לחשוב פחות ומלמעלה למטה. אחר-כך מתפתחת שכבת המזודרם בין האקטודרם לאנדודרם באופן של התפשטות מהמרכז לפריפריה. גם מערכת העצבים מתפתחת מהמרכז של הציר המרכזי שהוא חוט השדרה העוברי, לכוון הפריפריה על פי אותו הכלל. העצמות מתפתחות על-ידי בניית שכבות מבפנים החוצה. כך גם מתפתחות הריאות, הכליות ושאר האברים הפנימיים.
מהידוע היום על התפתחות העובר לפי מדע האמבריולוגיה, מסתבר שהתפתחות האברים והמערכות מתקיימת לפי הכללים הבאים: מהחיוני יותר לחיוני פחות, מלמעלה כלפי מטה, מבפנים החוצה ומהמרכז לפריפריה.
לעומת זאת, מדע הפתולוגיה מאפשר כיום לעקוב אחר מחלותיו של הגוף החי ולהיווכח שהן מתרחשות לפי אותם כללים אלא שכוונן הפוך: מהחיוני פחות לחיוני יותר, מלמטה כלפי מעלה, מבחוץ פנימה ומהפריפריה למרכז.
מהו איום? – איום הוא כל דבר שהגוף חש כמסכן את המשך הישרדותו. זה וירוס או חיידק וזה בוס מלחיץ בעבודה או ילד קשה בבית או נסיעות ארוכות בתפקיד או הכול ביחד. תגובת הגוף לאיום תתרחש לפי הכללים הנ"ל. אבל במקרים רבים המציאות מראה תמונה שונה ומורכבת יותר. לא תמיד הגוף מתחיל מחלה דווקא בעור או במערכת העיכול אלא ישר בכבד או אפילו בלב....האם טועה הגוף או טועים אנחנו?
לא הגוף טעה ואף אנחנו לא. קיים כלל נוסף שמסביר את הסתירה לכאורה. הכלל הזה קובע שבעת הפריית הביצית נקבעת התשתית התורשתית של הגוף והיא זו שתקבע ,מעל לכל, את תגובותיו של הגוף לאיומים, ללא סתירה ובהתאמה לכללים האחרים. כלומר, אם התשתית התורשתית של הגוף מכילה כבר בהתהוותו חסר או חולשה של מערכת או איבר מסוים, התגובה של הגוף עם תשתית תורשתית כזו, תהיה קודם כל בנקודת התורפה התורשתית, אבל עדיין לפי הכללים הנ"ל.
במהלך מיליוני שנים של החי בכלל ושל גוף האדם בפרט, נשתרשו בו חולשות תורשתיות שניתן לחלקם לשלש קבוצות עיקריות: חולשות של תפקוד, חולשות של ייצור וחולשות של הרס. חולשות בתפקוד מתבטאות בתופעות פיזיולוגיות, כמו דלקת, אלרגיה או רגישות פיזית או נפשית. חולשות בייצור מתבטאות בתופעות של יתר (HYPER) או חסר (HYPO), כלומר צבירה או איבוד הן פיזי והן נפשי, כמו צבירת שומנים, חסר בברזל או נטייה לחרדה. חולשות של הרס מתבטאות בתופעות של עוות, הגזמה, סטייה והרס.
כבר בלידה ולמעשה כבר בעת ההפריה, נקבע לאיזו משלש הקבוצות הנ"ל גוף חי מסוים משתייך, או במילים אחרות, מה הנטייה התורשתית שלו או התשתית התורשתית שלו, להגיב לאיום כלשהו, לפי חוק ברירת המחדל, כדי לשרוד. לפיכך, אם התשתית התורשתית שלו היא של חולשה בתפקוד נטייתו תהיה לחלות במחלות זיהומיות או אלרגיות או נוירוטיות וכו'. אם היא של חולשה בייצור, נטייתו תהיה לחלות במחלות כמו סוכרת, יתר-לחץ-דם, תת-פעילות בלוטת התריס וכדומה. ואם הנטייה התורשתית היא של חולשה של הרס, נטייתו של הגוף תהיה לפתח מחלות אוטואימוניות, סרטן, היסטריה וכדומה.
לפי חוקי טבע אלה, ניתן אם-כן, לראות במחלה מנגנון חיובי והכרחי לשמירת הבריאות היחסית האפשרית של הגוף כולו. השקפה כזו ניתן לקבל והבין, כאשר הגוף נתפס כיחידת חיים אחת המקיימת תקשורת שוטפת בין מרכיביה וחלקיה ויחסי גומלין ביניהם לטובת השלם. לעומת זאת, השקפה זו נתפסת כסתירה, בתפיסה האנאליטית/דיפרנציאלית, המפרקת את השלם לחלקיו ומתייחסת לכל חלק כשלם בפני עצמו.
מאידך גיסא, ניתן להשתמש בחוקים אלו לצורך מעקב אחר מצבו, בעקבות טיפול. אם התהליך שהוא עובר מתקיים בהתאם לכללים, סימן שהוא מבריא ואם השינויים שקורים הם בכוון ההפוך סימן שלא רק שאינו מבריא, אלא שמצבו אף מחמיר. יתרה מזאת, ניתן אף לחזות מראש את סדר השינויים ולומר לו למה לצפות, מתי ולפי איזה סדר.
יחידת החיים השלמה והבסיסית היא התא. הגוף כפי שאנחנו יודעים הוא אוסף של מערכות רבות המכילות אברים, העשויים מרקמות, הבנויות מתאים. התא מכיל כמעט את כל התכונות של הגוף עצמו, מכוון שהוא התוצר של הגנים והקוד הגנטי המצויים בתוך גרעין התא. בשפת הגנטיקה דבר זה נקרא – הגנוטיפ של אותו גוף. כלפי חוץ הקוד הגנטי מתבטא במראה, בהתנהגות והתנהלות של אותו גוף, במה שנקרא – הפנוטיפ שלו. לפיכך, רעיון האינדיבידואליות, כלומר – השונות בין כל יצור חי למשנהו – מתחיל כבר ברמת התא הבודד. מכאן ברור, שכדי להבין באמת את המחלות הפיזיות והנפשיות של האדם, צריך להכיר אותו ברמת התא והגנטיקה שלו.
