אם אלביס היה מלך הרוקנרול , ניתן לומר בוודאות שרוי ליכטנשטיין היה מלך אומנות הפופ. לא מדובר באדם יוצא דופן, אלא באדם רגיל בעל יכולת יוצאת דופן להפוך דמויות בסגנון "בזוקה ג'ו" לאומנות נמכרת. הוא היה אומן שגרתי שהגיע ממשפחה ממעמד הביניים, ובורך ביכולת הייחודית להפוך קטעי קומיקס לאומנות שמוצגת בגלריות.
התערוכה הראשונה של ליכטנשטיין נערכה ב1951, בניו יורק. באותה השנה , עזב הצייר לקליבלנד , ובתקופה זו עבד לעיתים כמעצב חלונות ולעיתים כאומן, כאשר הסגנון שלו נע בין קוביזם ואקספרסיוניזם. ב57' חזר לניו יורק לאחר לידת שני בניו. כעת הסגנון שלו הוגדר כ"אבסטרקט אקספרסיוניסטי". רק ב1960 החל הרומן שלו עם אומנות הקדם-פופ.
חייו של ליכטנשטיין לא היו יוצאי דופן, על גבול השגרתיים, בלי שום טרגדיות או טראומות שיוכלו להיות מקושרות ליצירותיו. גם הכישורים שלו כאמן היו בגדר הנורמה. מה שהבדיל אותו מאחרים, היה הדרך שבה השתמש באומנות מסחרית, והציג אותה בפני צופים בהתאמה מדויקת לרצון המפרסמים. בין 61' ל-65' יצר ליכטנשטיין הדפסי פופ בסגנון קומיקס. הוא לקח קטעי קומיקס והגדיל אותם להדפסי ענק, תוך כדי שימוש בטכניקת הדפסת הנקודות (BenDay Dots). הסגנון הבולט והייחודי שלו עזר לו לתפוס את תשומת ליבו של לאו קסטלי, סוחר אומנות שהיה מהראשונים שהציגו את יצירותיו של ליכטנשטיין. מכאן והלאה עלה ליכטנשטיין על דרך המלך. הדפסי ענק, שימוש בצבעים עזים ונקודות הפכו לסימני ההיכר של עבודתו, למשל ביצירה "נערה טובעת". ב64' יכל סוף סוף להפסיק ללמד, והפנה את כל זמנו לעיסוק באומנות.
היצירה הענקית "וואם!", שנעה בין סגנון הפופ להתגלמות הקיטש, הפכה לאייקון אומנותי ונחשבת ככזאת עד היום. עבודתו של ליכטנשטיין גרמה לציבור הרחב להפסיק לחשוב על 'אומנות הקומיקס' כדבר נחות ופשטני. למעשה, הוא גרם לעולם להבין שנקודת המבט המתייחסת לאומנות מסחרית כנחותה, היא סממן לחשיבה מסוגרת, ולא להבעה הדלה כביכול של צורת אומנות זו.
במהלך חייו ליכטנשטיין נחשב ל"נושא הלפיד" של הסימבוליזם האמריקאי, שהביא את האומנות למיינסטרים, מחוץ לגבולות הנוקשים של עולם האומנות הגבוהה. האומן שאל נושאים מחוברות קומיקס ומעולם הפרסום, אך הצליח להציג אותם ברעיונות בעלי משמעות. האומנות שלו לא הייתה סדרה של העתקים מוגדלים בלבד, אלא גם התייחסה לאופן שבו הציבור הרחב מסתכל על הסמלים המסחריים סביבו. סגנונו של ליכטנשטיין, והדרך שבה מיקם תמונות, גרם לצופים לראות נושאים מוכרים באור חדש, אור שהפך קיטש לאופנתי ואופנה לקיטש. בשנות ה70- 80 התייחס בעיקר ליצירותיו הקודמות , וגם נטה מעט לכיוון הסוריאליסטי.
פסליו הידועים (למשל "ראש") , הדפסה על בד שיצר, ועבודות העיצוב שלו הפכו אותו למלך הבלתי מעורער של האומנות המסחרית. יצירותיו מלאות הדרמה של ליכטנשטיין הפכו אותו ליקיר גלריות האומנות. ב1997 נפטר ליכטנשטיין בעיר הולדתו ניו יורק. למרות שלא נתפס כ'גאון' כאומנים אחרים, ליכטנשטיין תמיד יהיה סמל לאומנות המסחרית, האיש שהעז להשוות בין חוברות קומיקס למונה ליזה.
