תפילין: שעה של מסתורין
המראה של תפילין הינו מראה מוכר לכל ישראלי וודאי שלכל יהודי. נדמה שאי-אפשר למצוא מישהו בארץ שאינו יודע כיצד נראים זוג תפילין ושאינו יכול לזהות את החפצים הללו במבט ראשון וללא כל בעיות. כיוון שמדובר במראה כל-כך מוכר לכל אחד ואחת מאיתנו אולי יראה זה מוזר, או יישמע מוזר, שהמראה של החפץ הקדוש והכה מוכר הזה מעורר בי הרגשה מוזרה. אני מביט על תפילין ואני מרגיש שמדובר במין חפץ מסתורי שכולו אפוף בסוד ובניחוח של עולם אחר ורחוק.
מהו הניחוח הזה שעולה בנחירי הדמיון שלי בכל פעם שעיני רואות זוג תפילין? האם זהו הניחוח של העיירה העתיקה שאותה אני כמעט ומכיר מהסיפורים, מהסרטים, מהתמונות ומהזיכרונות המפוברקים שלי? האם כשאני רואה זוג תפילין אני נמצא לרגע באותה עיירה יהודית כי הן מסמלות עבורי את המסורת היהודית מדורי דורות? אולי זה המראה של היהודי שנצרב בתת המודע של כולנו: עם זקן ופאות, עטוף במעיל ארוך ומרופט, מעט כפוף ועטור תפילין וטלית? האם תשמיש הקדושה הזה מסמל עבורי את היהודי הנצחי ואת העיירה שבה הוא יתגורר לנצח גם כשנחיה בערים העתידניות עם המכוניות המעופפות והאנדרואידים שישרתו אותנו?
ואלי תפילין מבטאים עבורי את המסתורין שביהדות. כל דת, וודאי שכך הוא הדבר ביהדות, מדיפה ניחוח מסוים של מסתורין שנדמה שהוא חלק בלתי נפרד מכל דת. הממד המיסטי קיים בכל אמונה ובכל תרבות דתית והוא בולט אפילו יותר ביהדות עתיקת היומין. דווקא המראה חסר ההיגיון של זוג תפילין – זהו אינו חפץ כמו שעון או חולצה שיש לו ערך תפקודי ברור – מעורר בצורה הישירה ביותר את התחושה שמשהו מסתתר בהם או מאחוריהם. ומה באמת מסתתר מאחוריהן? מה הן מסמלות? מה הן מנסות לומר? ואולי מישהו מדבר אלינו דרכן? עצם הניסיון לצלול אל תוך המשמעות של תשמישי קדושה אלה כבר עוקר אותי מתוך העולם המוכר והמציאות הבטוחה שבה אני חי וגורר אותי חסר אונים אל עולם אחר ורחוק שבו שולטים חוקים שאינם מוכרים לי.
האם מדובר בפחד? האם המראה של תפילין גורם לי לחשוב על איזשהו יום דין שקרב ובא? על קץ העולם שבו יישפטו הרשעים והצדיקים ושבו אני איענש על דברים שעשיתי ושלא עשיתי? הפחד מפני סוף העולם נדמה כאילו הוא טמון בכל אחד ואחת מאיתנו. מאחורי המראה היציב והבטוח של העולם שבו אנו חיים אנחנו מרגישים בכוחות אדירים שמאיימים לרסק אותו לרסיסים ולהחריב את המציאות שלה אנחנו רגילים. אולי כשאני רואה תפילין אני מרגיש לרגע את האיום הנסתר הזה, אני שומע לחישות של יצורים זרים ומוזרים שמחכים להזדמנות שלהם, לזמן שלהם, אני רואה לשבריר שנייה מראות זוועה מעתיד שאולי לא יבוא לעולם ואולי הוא ממתין כבר מעבר לפינה.
האם מי שמקיים את מצוות התורה אינו מרגיש את המסתורין הזה או שמא אצלו התחושה חזקה עוד יותר? מי שאמין בקיומו של אלוהים מקבל את המסתורין כחלק בלתי נפרד מהעולם שלוו ומתפישת המציאות שלו. אבל תחושת המסתורין שמעורר בנו הקיום בכלל וחפצים מסוימים בעולמו של האדם בפרט איננה שמורה ליהודים מאמינים בלבד.
